עדות קשה

פוסט קשה

זאת אמת אחת מתוך ים של עדויות שעדיין לא זכו לתיעוד והכרה בזוועות שעוללו "אחינו" ב-"ילדי ואנשי תימן מזרח ובלקן".

לא אגזים ואומר שחיים בארצנו שושלת של נאצים, שהתחזו ומתחזים ליהודים כדי להציל את עורם מעונש.

חלקם הגדול נמצאים בעמדות מפתח מרכזיות, שמנהלים אותנו ואת המדינה בעריצות ולא בוחלים בשום אמצעי לקדם את מטרתם.…

אחת העדויות הקשות ביותר היא עדותו של רחמים דוד, שהיה נער כבן 14 כשהגיע ב 1950 עם הוריו, ישעיה וזוהרה, למעברת זרנוגה ברחובות. מספר רחמים דוד: 'לאבא ואמא היו כבר 4 ילדים. אמי הייתה בחודש השמיני להריונה כשזה קרה. בצהרי היום הגיעו למעברה – היום זה קריית משה ברחובות – שני רופאים ושתי אחיות. אמא הייתה עסוקה בבישול ארוחת הצהריים. הם אמרו שצריך לעשות לה בדיקות בבית חולים. אבא אמר שאמא לא תיסע עם זרים, והצטרפנו. היא הוכנסה לבית החולים ואותנו סילקו החוצה. אחרי בערך 20 דקות שמענו אותה צועקת בתימנית 'ישעיה, רחמים, הצילו, הם קושרים אותי.' ניסינו להתפרץ פנימה כדי לעזור לאמא, אבל היכו אותנו. התחלנו להשליך אבנים. הגיעה המשטרה והכניסו אותנו למעצר 48 שעות. כשחזרנו לבית החולים היא הייתה רדומה אחרי ניתוח. היא הייתה מנותחת מפרקי הידיים לכל אורכן עד המרפקים ומהזרועות עד לטבור למטה. האחות אמרה לנו שנולדה לאמי בת בריאה ושלמה. הרופאים ראו אותנו ליד מיטת אמא וגירשו אותנו משם. למחרת היום היא הובאה על טנדר לבית הקברות, כשהיא ללא רוח חיים. קראו לאבא לבוא לחפור את קברה. אבא פתח את התכריכים כדי לאפר את עיניה כמנהג האבלות וחרד. עיניה נעקרו.'אבי קרע את התכריכים והזדעזע לראות שכל האיברים נעקרו וגופה היה מלא בצמר גפן וסמרטוטים במקומם. אבא קיבל היסטריה ליד הקבר הפתוח. אבא לא גמר את השנה ומת מרוב צער. את אחותי לא ראיתי מעולם. עד היום אני לא יכול להשלים עם מה שעשו לאמי. היא הוצאה בריאה ושלמה מהבית. במו עיני ראיתי את סימני הניתוחים עד שמתה, ואיפה הילדה? איפה אחותי? עד היום לא קיבלנו תשובה על מה שקרה'". 

מתוך:

"ידיעות אחרונות", "שבעה ימים", "פרשת הנשים הנעלמות – חשיפה * עדויות חדשות על חטיפת נשים תימניות צעירות ממחנות-עולים ומהמעברות לאחר קום המדינה" – 25.8.2000, עמ' 59-54.